Ruth 1

¹ וַיְהִ֗י בִּימֵי֙ שְׁפֹ֣ט הַשֹּׁפְטִ֔ים וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨לֶךְ אִ֜ישׁ מִבֵּ֧ית לֶ֣חֶם יְהוּדָ֗ה לָגוּר֙ בִּשְׂדֵ֣י מֹואָ֔ב ה֥וּא וְאִשְׁתֹּ֖ו וּשְׁנֵ֥י בָנָֽיו׃ wayehiy biymey shefoṭ hashofeṭiym wayehiy raʿav baʾarets wayelekhe ʾiysh mibeyt leḥem yehudah lagur bisedey mowʾav huʾ weʾishetow usheney vanayw׃

² וְשֵׁ֣ם הָאִ֣ישׁ אֱ‍ֽלִימֶ֡לֶךְ וְשֵׁם֩ אִשְׁתֹּ֨ו נָעֳמִ֜י וְשֵׁ֥ם שְׁנֵֽי־בָנָ֣יו ׀ מַחְלֹ֤ון וְכִלְיֹון֙ אֶפְרָתִ֔ים מִבֵּ֥ית לֶ֖חֶם יְהוּדָ֑ה וַיָּבֹ֥אוּ שְׂדֵי־מֹואָ֖ב וַיִּֽהְיוּ־שָֽׁם׃ weshem haʾiysh א‍liymelekhe weshem ʾishetow naʿomiy weshem sheney־vanayw ׀ maḥelown wekhileyown ʾeferatiym mibeyt leḥem yehudah wayavoʾu sedey־mowʾav wayiheyu־sham׃

³ וַיָּ֥מָת אֱלִימֶ֖לֶךְ אִ֣ישׁ נָעֳמִ֑י וַתִּשָּׁאֵ֥ר הִ֖יא וּשְׁנֵ֥י בָנֶֽיהָ׃ wayamat ʾeliymelekhe ʾiysh naʿomiy watishaʾer hiyʾ usheney vaneyha׃

⁴ וַיִּשְׂא֣וּ לָהֶ֗ם נָשִׁים֙ מֹֽאֲבִיֹּ֔ות שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָרְפָּ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית ר֑וּת וַיֵּ֥שְׁבוּ שָׁ֖ם כְּעֶ֥שֶׂר שָׁנִֽים׃ wayiseʾu lahem nashiym moʾaviyowt shem haʾaḥat ʿarepah weshem hasheniyt rut wayeshevu sham keʿeser shaniym׃

⁵ וַיָּמ֥וּתוּ גַם־שְׁנֵיהֶ֖ם מַחְלֹ֣ון וְכִלְיֹ֑ון וַתִּשָּׁאֵר֙ הָֽאִשָּׁ֔ה מִשְּׁנֵ֥י יְלָדֶ֖יהָ וּמֵאִישָֽׁהּ׃ wayamutu gam־sheneyhem maḥelown wekhileyown watishaʾer haʾishah misheney yeladeyha umeʾiyshah׃

Note · Ruth 1.1–5

Le récit des pertes ne fournit pas leur explication morale

L’époque des juges situe l’histoire, sans lui donner une date précise dans leur succession. La famille cherche du pain hors de son pays, puis les décès sont rapportés sobrement. Le narrateur n’accuse ni Élimélek d’avoir manqué de foi ni les femmes moabites d’avoir attiré le malheur. Ces explications ne doivent pas être ajoutées pour rendre la souffrance plus facile à classer.

⁶ וַתָּ֤קָם הִיא֙ וְכַלֹּתֶ֔יהָ וַתָּ֖שָׁב מִשְּׂדֵ֣י מֹואָ֑ב כִּ֤י שָֽׁמְעָה֙ בִּשְׂדֵ֣ה מֹואָ֔ב כִּֽי־פָקַ֤ד יְהוָה֙ אֶת־עַמֹּ֔ו לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם לָֽחֶם׃ wataqam hiyʾ wekhaloteyha watashav misedey mowʾav kiy shameʿah bisedeh mowʾav kiy־faqad yehwah ʾet־ʿamow latet lahem laḥem׃

⁷ וַתֵּצֵ֗א מִן־הַמָּקֹום֙ אֲשֶׁ֣ר הָיְתָה־שָׁ֔מָּה וּשְׁתֵּ֥י כַלֹּתֶ֖יהָ עִמָּ֑הּ וַתֵּלַ֣כְנָה בַדֶּ֔רֶךְ לָשׁ֖וּב אֶל־אֶ֥רֶץ יְהוּדָֽה׃ watetseʾ min־hamaqowm ʾasher hayetah־shamah ushetey khaloteyha ʿimah watelakhenah vaderekhe lashuv ʾel־ʾerets yehudah׃

⁸ וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ לִשְׁתֵּ֣י כַלֹּתֶ֔יהָ לֵ֣כְנָה שֹּׁ֔בְנָה אִשָּׁ֖ה לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ [יַעֲשֶׂה כ] (יַ֣עַשׂ ק) יְהוָ֤ה עִמָּכֶם֙ חֶ֔סֶד כַּאֲשֶׁ֧ר עֲשִׂיתֶ֛ם עִם־הַמֵּתִ֖ים וְעִמָּדִֽי׃ watoʾmer naʿomiy lishetey khaloteyha lekhenah shovenah ʾishah leveyt ʾimah [yaʿaseh kh] (yaʿas q) yehwah ʿimakhem ḥesed kaʾasher ʿasiytem ʿim־hametiym weʿimadiy׃

⁹ יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לָכֶ֔ם וּמְצֶ֣אןָ מְנוּחָ֔ה אִשָּׁ֖ה בֵּ֣ית אִישָׁ֑הּ וַתִּשַּׁ֣ק לָהֶ֔ן וַתִּשֶּׂ֥אנָה קֹולָ֖ן וַתִּבְכֶּֽינָה׃ yiten yehwah lakhem umetseʾna menuḥah ʾishah beyt ʾiyshah watishaq lahen watiseʾnah qowlan wativekeynah׃

¹⁰ וַתֹּאמַ֖רְנָה־לָּ֑הּ כִּי־אִתָּ֥ךְ נָשׁ֖וּב לְעַמֵּֽךְ׃ watoʾmarenah־lah kiy־ʾitakhe nashuv leʿamekhe׃

¹¹ וַתֹּ֤אמֶר נָעֳמִי֙ שֹׁ֣בְנָה בְנֹתַ֔י לָ֥מָּה תֵלַ֖כְנָה עִמִּ֑י הַֽעֹֽוד־לִ֤י בָנִים֙ בְּֽמֵעַ֔י וְהָי֥וּ לָכֶ֖ם לַאֲנָשִֽׁים׃ watoʾmer naʿomiy shovenah venotay lamah telakhenah ʿimiy haʿowd־liy vaniym bemeʿay wehayu lakhem laʾanashiym׃

¹² שֹׁ֤בְנָה בְנֹתַי֙ לֵ֔כְןָ כִּ֥י זָקַ֖נְתִּי מִהְיֹ֣ות לְאִ֑ישׁ כִּ֤י אָמַ֙רְתִּי֙ יֶשׁ־לִ֣י תִקְוָ֔ה גַּ֣ם הָיִ֤יתִי הַלַּ֙יְלָה֙ לְאִ֔ישׁ וְגַ֖ם יָלַ֥דְתִּי בָנִֽים׃ shovenah venotay lekhena kiy zaqanetiy miheyowt leʾiysh kiy ʾamaretiy yesh־liy tiqewah gam hayiytiy halayelah leʾiysh wegam yaladetiy vaniym׃

¹³ הֲלָהֵ֣ן ׀ תְּשַׂבֵּ֗רְנָה עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר יִגְדָּ֔לוּ הֲלָהֵן֙ תֵּֽעָגֵ֔נָה לְבִלְתִּ֖י הֱיֹ֣ות לְאִ֑ישׁ אַ֣ל בְּנֹתַ֗י כִּֽי־מַר־לִ֤י מְאֹד֙ מִכֶּ֔ם כִּֽי־יָצְאָ֥ה בִ֖י יַד־יְהוָֽה׃ halahen ׀ tesaberenah ʿad ʾasher yigedalu halahen teʿagenah leviletiy heyowt leʾiysh ʾal benotay kiy־mar־liy meʾod mikem kiy־yatseʾah viy yad־yehwah׃

¹⁴ וַתִּשֶּׂ֣נָה קֹולָ֔ן וַתִּבְכֶּ֖ינָה עֹ֑וד וַתִּשַּׁ֤ק עָרְפָּה֙ לַחֲמֹותָ֔הּ וְר֖וּת דָּ֥בְקָה בָּֽהּ׃ watisenah qowlan wativekeynah ʿowd watishaq ʿarepah laḥamowtah werut daveqah bah׃

Note · Ruth 1.6–14

Naomi reconnaît la bonté de ses deux belles-filles

Elle les bénit pour leur fidélité envers les morts et envers elle, puis les invite à retourner. Son argument sur d’éventuels fils montre l’impasse d’un avenir pensé dans les structures familiales de son temps. Orpa embrasse Naomi et suit le chemin proposé : le texte ne la condamne pas comme une femme sans amour ou sans fidélité.

¹⁵ וַתֹּ֗אמֶר הִנֵּה֙ שָׁ֣בָה יְבִמְתֵּ֔ךְ אֶל־עַמָּ֖הּ וְאֶל־אֱלֹהֶ֑יהָ שׁ֖וּבִי אַחֲרֵ֥י יְבִמְתֵּֽךְ׃ watoʾmer hineh shavah yevimetekhe ʾel־ʿamah weʾel־ʾeloheyha shuviy ʾaḥarey yevimetekhe׃

¹⁶ וַתֹּ֤אמֶר רוּת֙ אַל־תִּפְגְּעִי־בִ֔י לְעָזְבֵ֖ךְ לָשׁ֣וּב מֵאַחֲרָ֑יִךְ כִּ֠י אֶל־אֲשֶׁ֨ר תֵּלְכִ֜י אֵלֵ֗ךְ וּבַאֲשֶׁ֤ר תָּלִ֙ינִי֙ אָלִ֔ין עַמֵּ֣ךְ עַמִּ֔י וֵאלֹהַ֖יִךְ אֱלֹהָֽי׃ watoʾmer rut ʾal־tifegeʿiy־viy leʿazevekhe lashuv meʾaḥarayikhe kiy ʾel־ʾasher telekhiy ʾelekhe uvaʾasher taliyniy ʾaliyn ʿamekhe ʿamiy weʾlohayikhe ʾelohay׃

¹⁷ בַּאֲשֶׁ֤ר תָּמ֙וּתִי֙ אָמ֔וּת וְשָׁ֖ם אֶקָּבֵ֑ר כֹּה֩ יַעֲשֶׂ֨ה יְהוָ֥ה לִי֙ וְכֹ֣ה יֹסִ֔יף כִּ֣י הַמָּ֔וֶת יַפְרִ֖יד בֵּינִ֥י וּבֵינֵֽךְ׃ baʾasher tamutiy ʾamut wesham ʾeqaver koh yaʿaseh yehwah liy wekhoh yosiyf kiy hamawet yaferiyd beyniy uveynekhe׃

¹⁸ וַתֵּ֕רֶא כִּֽי־מִתְאַמֶּ֥צֶת הִ֖יא לָלֶ֣כֶת אִתָּ֑הּ וַתֶּחְדַּ֖ל לְדַבֵּ֥ר אֵלֶֽיהָ׃ watereʾ kiy־miteʾametset hiyʾ lalekhet ʾitah wateḥedal ledaber ʾeleyha׃

Note · Ruth 1.15–18

Ruth engage sa vie envers Naomi, son peuple et son Dieu

Sa réponse dépasse la promesse d’un trajet partagé. Demeure, appartenance, mort et sépulture disent un lien durable. Cette parole est adressée à une belle-mère, même si elle est souvent reprise lors de mariages. Son engagement libre dans le récit ne devient pas une règle obligeant toute personne à rester dans une relation dangereuse ni à renoncer à ses propres possibilités de vie.

¹⁹ וַתֵּלַ֣כְנָה שְׁתֵּיהֶ֔ם עַד־בֹּאָ֖נָה בֵּ֣ית לָ֑חֶם וַיְהִ֗י כְּבֹאָ֙נָה֙ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַתֵּהֹ֤ם כָּל־הָעִיר֙ עֲלֵיהֶ֔ן וַתֹּאמַ֖רְנָה הֲזֹ֥את נָעֳמִֽי׃ watelakhenah sheteyhem ʿad־boʾanah beyt laḥem wayehiy kevoʾanah beyt leḥem watehom kal־haʿiyr ʿaleyhen watoʾmarenah hazoʾt naʿomiy׃

²⁰ וַתֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֔ן אַל־תִּקְרֶ֥אנָה לִ֖י נָעֳמִ֑י קְרֶ֤אןָ לִי֙ מָרָ֔א כִּי־הֵמַ֥ר שַׁדַּ֛י לִ֖י מְאֹֽד׃ watoʾmer ʾaleyhen ʾal־tiqereʾnah liy naʿomiy qereʾna liy maraʾ kiy־hemar shaday liy meʾod׃

²¹ אֲנִי֙ מְלֵאָ֣ה הָלַ֔כְתִּי וְרֵיקָ֖ם הֱשִׁיבַ֣נִי יְהוָ֑ה לָ֣מָּה תִקְרֶ֤אנָה לִי֙ נָעֳמִ֔י וַֽיהוָה֙ עָ֣נָה בִ֔י וְשַׁדַּ֖י הֵ֥רַֽע לִֽי׃ ʾaniy meleʾah halakhetiy wereyqam heshiyvaniy yehwah lamah tiqereʾnah liy naʿomiy wayhwah ʿanah viy weshaday heraʿ liy׃

²² וַתָּ֣שָׁב נָעֳמִ֗י וְר֨וּת הַמֹּואֲבִיָּ֤ה כַלָּתָהּ֙ עִמָּ֔הּ הַשָּׁ֖בָה מִשְּׂדֵ֣י מֹואָ֑ב וְהֵ֗מָּה בָּ֚אוּ בֵּ֣ית לֶ֔חֶם בִּתְחִלַּ֖ת קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃ watashav naʿomiy werut hamowʾaviyah khalatah ʿimah hashavah misedey mowʾav wehemah baʾu beyt leḥem biteḥilat qetsiyr seʿoriym׃

Note · Ruth 1.19–22

L’amertume est entendue avant toute résolution

Naomi demande un nom qui exprime son affliction et attribue son malheur à Dieu. C’est sa parole dans le deuil ; le narrateur ne révèle pas une faute cachée qui lui donnerait raison sur une condamnation personnelle. Ruth est pourtant à ses côtés, et la moisson commence. Ces ouvertures discrètes ne rendent ni ses pertes imaginaires ni son chagrin illégitime.