1 וַתֵּצֵ֤א דִינָה֙ בַּת־לֵאָ֔ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְיַעֲקֹ֑ב לִרְאֹ֖ות בִּבְנֹ֥ות הָאָֽרֶץ׃ watetseʾ diynah bat־leʾah ʾasher yaledah leyaʿaqov lireʾowt bivenowt haʾarets׃
2 וַיַּ֨רְא אֹתָ֜הּ שְׁכֶ֧ם בֶּן־חֲמֹ֛ור הַֽחִוִּ֖י נְשִׂ֣יא הָאָ֑רֶץ וַיִּקַּ֥ח אֹתָ֛הּ וַיִּשְׁכַּ֥ב אֹתָ֖הּ וַיְעַנֶּֽהָ׃ wayareʾ ʾotah shekhem ben־ḥamowr haḥiuiy nesiyʾ haʾarets wayiqaḥ ʾotah wayishekav ʾotah wayeʿaneah׃
3 וַתִּדְבַּ֣ק נַפְשֹׁ֔ו בְּדִינָ֖ה בַּֽת־יַעֲקֹ֑ב וַיֶּֽאֱהַב֙ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֔ וַיְדַבֵּ֖ר עַל־לֵ֥ב הַֽנַּעֲרָֽ׃ watidebaq nafeshow bediynah bat־yaʿaqov wayeʾehav ʾet־hanaʿara wayedaber ʿal־lev hanaʿara׃
4 וַיֹּ֣אמֶר שְׁכֶ֔ם אֶל־חֲמֹ֥ור אָבִ֖יו לֵאמֹ֑ר קַֽח־לִ֛י אֶת־הַיַּלְדָּ֥ה הַזֹּ֖את לְאִשָּֽׁה׃ wayoʾmer shekhem ʾel־ḥamowr ʾaviyw leʾmor qaḥ־liy ʾet־hayaledah hazoʾt leʾishah׃
5 וְיַעֲקֹ֣ב שָׁמַ֗ע כִּ֤י טִמֵּא֙ אֶת־דִּינָ֣ה בִתֹּ֔ו וּבָנָ֛יו הָי֥וּ אֶת־מִקְנֵ֖הוּ בַּשָּׂדֶ֑ה וְהֶחֱרִ֥שׁ יַעֲקֹ֖ב עַד־בֹּאָֽם׃ weyaʿaqov shamaʿ kiy ṭimeʾ ʾet־diynah vitow uvanayw hayu ʾet־miqenehu basadeh weheḥerish yaʿaqov ʿad־boʾam׃
6 וַיֵּצֵ֛א חֲמֹ֥ור אֲבִֽי־שְׁכֶ֖ם אֶֽל־יַעֲקֹ֑ב לְדַבֵּ֖ר אִתֹּֽו׃ wayetseʾ ḥamowr ʾaviy־shekhem ʾel־yaʿaqov ledaber ʾitow׃
7 וּבְנֵ֨י יַעֲקֹ֜ב בָּ֤אוּ מִן־הַשָּׂדֶה֙ כְּשָׁמְעָ֔ם וַיִּֽתְעַצְּבוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיִּ֥חַר לָהֶ֖ם מְאֹ֑ד כִּֽי־נְבָלָ֞ה עָשָׂ֣ה בְיִשְׂרָאֵ֗ל לִשְׁכַּב֙ אֶת־בַּֽת־יַעֲקֹ֔ב וְכֵ֖ן לֹ֥א יֵעָשֶֽׂה׃ uveney yaʿaqov baʾu min־hasadeh keshameʿam wayiteʿatsevu haʾanashiym wayiḥar lahem meʾod kiy־nevalah ʿasah veyiseraʾel lishekav ʾet־bat־yaʿaqov wekhen loʾ yeʿaseh׃
Note · Genèse 34.1–7
L’affection ultérieure n’efface pas la violence
Le récit décrit l’acte commis contre Dina avant l’attachement de Sichem. Son désir de l’épouser ne peut être utilisé pour rendre l’agression acceptable. Le fait qu’elle soit sortie rencontrer les femmes du pays ne lui attribue aucune responsabilité dans ce qu’elle subit.
8 וַיְדַבֵּ֥ר חֲמֹ֖ור אִתָּ֣ם לֵאמֹ֑ר שְׁכֶ֣ם בְּנִ֗י חָֽשְׁקָ֤ה נַפְשֹׁו֙ בְּבִתְּכֶ֔ם תְּנ֨וּ נָ֥א אֹתָ֛הּ לֹ֖ו לְאִשָּֽׁה׃ wayedaber ḥamowr ʾitam leʾmor shekhem beniy ḥasheqah nafeshow bevitekhem tenu naʾ ʾotah low leʾishah׃
9 וְהִֽתְחַתְּנ֖וּ אֹתָ֑נוּ בְּנֹֽתֵיכֶם֙ תִּתְּנוּ־לָ֔נוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ תִּקְח֥וּ לָכֶֽם׃ wehiteḥatenu ʾotanu benoteykhem titenu־lanu weʾet־benoteynu tiqeḥu lakhem׃
10 וְאִתָּ֖נוּ תֵּשֵׁ֑בוּ וְהָאָ֙רֶץ֙ תִּהְיֶ֣ה לִפְנֵיכֶ֔ם שְׁבוּ֙ וּסְחָר֔וּהָ וְהֵֽאָחֲז֖וּ בָּֽהּ׃ weʾitanu teshevu wehaʾarets tiheyeh lifeneykhem shevu useḥaruah weheʾaḥazu bah׃
11 וַיֹּ֤אמֶר שְׁכֶם֙ אֶל־אָבִ֣יה וְאֶל־אַחֶ֔יהָ אֶמְצָא־חֵ֖ן בְּעֵינֵיכֶ֑ם וַאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֛וּ אֵלַ֖י אֶתֵּֽן׃ wayoʾmer shekhem ʾel־ʾaviyh weʾel־ʾaḥeyha ʾemetsaʾ־ḥen beʿeyneykhem waʾasher toʾmeru ʾelay ʾeten׃
12 הַרְבּ֨וּ עָלַ֤י מְאֹד֙ מֹ֣הַר וּמַתָּ֔ן וְאֶ֨תְּנָ֔ה כַּאֲשֶׁ֥ר תֹּאמְר֖וּ אֵלָ֑י וּתְנוּ־לִ֥י אֶת־הַֽנַּעֲרָ֖ לְאִשָּֽׁה׃ harebu ʿalay meʾod mohar umatan weʾetenah kaʾasher toʾmeru ʾelay utenu־liy ʾet־hanaʿara leʾishah׃
13 וַיַּעֲנ֨וּ בְנֵֽי־יַעֲקֹ֜ב אֶת־שְׁכֶ֨ם וְאֶת־חֲמֹ֥ור אָבִ֛יו בְּמִרְמָ֖ה וַיְדַבֵּ֑רוּ אֲשֶׁ֣ר טִמֵּ֔א אֵ֖ת דִּינָ֥ה אֲחֹתָֽם׃ wayaʿanu veney־yaʿaqov ʾet־shekhem weʾet־ḥamowr ʾaviyw bemiremah wayedaberu ʾasher ṭimeʾ ʾet diynah ʾaḥotam׃
14 וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵיהֶ֗ם לֹ֤א נוּכַל֙ לַעֲשֹׂות֙ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה לָתֵת֙ אֶת־אֲחֹתֵ֔נוּ לְאִ֖ישׁ אֲשֶׁר־לֹ֣ו עָרְלָ֑ה כִּֽי־חֶרְפָּ֥ה הִ֖וא לָֽנוּ׃ wayoʾmeru ʾaleyhem loʾ nukhal laʿasowt hadavar hazeh latet ʾet־ʾaḥotenu leʾiysh ʾasher־low ʿarelah kiy־ḥerepah hiwʾ lanu׃
15 אַךְ־בְּזֹ֖את נֵאֹ֣ות לָכֶ֑ם אִ֚ם תִּהְי֣וּ כָמֹ֔נוּ לְהִמֹּ֥ל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר׃ ʾakhe־bezoʾt neʾowt lakhem ʾim tiheyu khamonu lehimol lakhem kal־zakhar׃
16 וְנָתַ֤נּוּ אֶת־בְּנֹתֵ֙ינוּ֙ לָכֶ֔ם וְאֶת־בְּנֹתֵיכֶ֖ם נִֽקַּֽח־לָ֑נוּ וְיָשַׁ֣בְנוּ אִתְּכֶ֔ם וְהָיִ֖ינוּ לְעַ֥ם אֶחָֽד׃ wenatanu ʾet־benoteynu lakhem weʾet־benoteykhem niqaḥ־lanu weyashavenu ʾitekhem wehayiynu leʿam ʾeḥad׃
17 וְאִם־לֹ֧א תִשְׁמְע֛וּ אֵלֵ֖ינוּ לְהִמֹּ֑ול וְלָקַ֥חְנוּ אֶת־בִּתֵּ֖נוּ וְהָלָֽכְנוּ׃ weʾim־loʾ tishemeʿu ʾeleynu lehimowl welaqaḥenu ʾet־bitenu wehalakhenu׃
18 וַיִּֽיטְב֥וּ דִבְרֵיהֶ֖ם בְּעֵינֵ֣י חֲמֹ֑ור וּבְעֵינֵ֖י שְׁכֶ֥ם בֶּן־חֲמֹֽור׃ wayiyṭevu divereyhem beʿeyney ḥamowr uveʿeyney shekhem ben־ḥamowr׃
19 וְלֹֽא־אֵחַ֤ר הַנַּ֙עַר֙ לַעֲשֹׂ֣ות הַדָּבָ֔ר כִּ֥י חָפֵ֖ץ בְּבַֽת־יַעֲקֹ֑ב וְה֣וּא נִכְבָּ֔ד מִכֹּ֖ל בֵּ֥ית אָבִֽיו׃ weloʾ־ʾeḥar hanaʿar laʿasowt hadavar kiy ḥafets bevat־yaʿaqov wehuʾ nikhebad mikol beyt ʾaviyw׃
20 וַיָּבֹ֥א חֲמֹ֛ור וּשְׁכֶ֥ם בְּנֹ֖ו אֶל־שַׁ֣עַר עִירָ֑ם וַֽיְדַבְּר֛וּ אֶל־אַנְשֵׁ֥י עִירָ֖ם לֵאמֹֽר׃ wayavoʾ ḥamowr ushekhem benow ʾel־shaʿar ʿiyram wayedaberu ʾel־ʾaneshey ʿiyram leʾmor׃
21 הָאֲנָשִׁ֨ים הָאֵ֜לֶּה שְֽׁלֵמִ֧ים הֵ֣ם אִתָּ֗נוּ וְיֵשְׁב֤וּ בָאָ֙רֶץ֙ וְיִסְחֲר֣וּ אֹתָ֔הּ וְהָאָ֛רֶץ הִנֵּ֥ה רַֽחֲבַת־יָדַ֖יִם לִפְנֵיהֶ֑ם אֶת־בְּנֹתָם֙ נִקַּֽח־לָ֣נוּ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנֹתֵ֖ינוּ נִתֵּ֥ן לָהֶֽם׃ haʾanashiym haʾeleh shelemiym hem ʾitanu weyeshevu vaʾarets weyiseḥaru ʾotah wehaʾarets hineh raḥavat־yadayim lifeneyhem ʾet־benotam niqaḥ־lanu lenashiym weʾet־benoteynu niten lahem׃
22 אַךְ־בְּ֠זֹאת יֵאֹ֨תוּ לָ֤נוּ הָאֲנָשִׁים֙ לָשֶׁ֣בֶת אִתָּ֔נוּ לִהְיֹ֖ות לְעַ֣ם אֶחָ֑ד בְּהִמֹּ֥ול לָ֙נוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר הֵ֥ם נִמֹּלִֽים׃ ʾakhe־bezoʾt yeʾotu lanu haʾanashiym lashevet ʾitanu liheyowt leʿam ʾeḥad behimowl lanu kal־zakhar kaʾasher hem nimoliym׃
23 מִקְנֵהֶ֤ם וְקִנְיָנָם֙ וְכָל־בְּהֶמְתָּ֔ם הֲלֹ֥וא לָ֖נוּ הֵ֑ם אַ֚ךְ נֵאֹ֣ותָה לָהֶ֔ם וְיֵשְׁב֖וּ אִתָּֽנוּ׃ miqenehem weqineyanam wekhal־behemetam halowʾ lanu hem ʾakhe neʾowtah lahem weyeshevu ʾitanu׃
24 וַיִּשְׁמְע֤וּ אֶל־חֲמֹור֙ וְאֶל־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֣עַר עִירֹ֑ו וַיִּמֹּ֙לוּ֙ כָּל־זָכָ֔ר כָּל־יֹצְאֵ֖י שַׁ֥עַר עִירֹֽו׃ wayishemeʿu ʾel־ḥamowr weʾel־shekhem benow kal־yotseʾey shaʿar ʿiyrow wayimolu kal־zakhar kal־yotseʾey shaʿar ʿiyrow׃
Note · Genèse 34.8–24
Un signe d’alliance détourné en piège
Les propositions de mariage et d’installation s’accompagnent d’intérêts matériels. Les fils de Jacob utilisent la circoncision comme condition trompeuse. Un signe religieux devient ainsi le moyen de rendre les hommes vulnérables. Le récit montre ce détournement sans l’approuver.
25 וַיְהִי֩ בַיֹּ֨ום הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹותָ֣ם כֹּֽאֲבִ֗ים וַיִּקְח֣וּ שְׁנֵֽי־בְנֵי־יַ֠עֲקֹב שִׁמְעֹ֨ון וְלֵוִ֜י אֲחֵ֤י דִינָה֙ אִ֣ישׁ חַרְבֹּ֔ו וַיָּבֹ֥אוּ עַל־הָעִ֖יר בֶּ֑טַח וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ wayehiy vayowm hasheliyshiy biheyowtam koʾaviym wayiqeḥu sheney־veney־yaʿaqov shimeʿown welewiy ʾaḥey diynah ʾiysh ḥarebow wayavoʾu ʿal־haʿiyr beṭaḥ wayaharegu kal־zakhar׃
26 וְאֶת־חֲמֹור֙ וְאֶת־שְׁכֶ֣ם בְּנֹ֔ו הָרְג֖וּ לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּקְח֧וּ אֶת־דִּינָ֛ה מִבֵּ֥ית שְׁכֶ֖ם וַיֵּצֵֽאוּ׃ weʾet־ḥamowr weʾet־shekhem benow haregu lefiy־ḥarev wayiqeḥu ʾet־diynah mibeyt shekhem wayetseʾu׃
27 בְּנֵ֣י יַעֲקֹ֗ב בָּ֚אוּ עַל־הַ֣חֲלָלִ֔ים וַיָּבֹ֖זּוּ הָעִ֑יר אֲשֶׁ֥ר טִמְּא֖וּ אֲחֹותָֽם׃ beney yaʿaqov baʾu ʿal־haḥalaliym wayavozu haʿiyr ʾasher ṭimeʾu ʾaḥowtam׃
28 אֶת־צֹאנָ֥ם וְאֶת־בְּקָרָ֖ם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶּ֑ם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־בָּעִ֛יר וְאֶת־אֲשֶׁ֥ר בַּשָּׂדֶ֖ה לָקָֽחוּ׃ ʾet־tsoʾnam weʾet־beqaram weʾet־ḥamoreyhem weʾet ʾasher־baʿiyr weʾet־ʾasher basadeh laqaḥu׃
29 וְאֶת־כָּל־חֵילָ֤ם וְאֶת־כָּל־טַפָּם֙ וְאֶת־נְשֵׁיהֶ֔ם שָׁב֖וּ וַיָּבֹ֑זּוּ וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר בַּבָּֽיִת׃ weʾet־kal־ḥeylam weʾet־kal־ṭapam weʾet־nesheyhem shavu wayavozu weʾet kal־ʾasher babayit׃
Note · Genèse 34.25–29
Une riposte qui atteint toute une ville
Siméon et Lévi tuent les hommes, puis le pillage emporte biens, femmes et enfants. La défense de Dina ne supprime pas la responsabilité envers ces nouvelles victimes. Le texte n’accorde pas un droit général de punition collective à ceux dont un proche a été agressé.
30 וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־שִׁמְעֹ֣ון וְאֶל־לֵוִי֮ עֲכַרְתֶּ֣ם אֹתִי֒ לְהַבְאִישֵׁ֙נִי֙ בְּיֹשֵׁ֣ב הָאָ֔רֶץ בַּֽכְּנַעֲנִ֖י וּבַפְּרִזִּ֑י וַאֲנִי֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר וְנֶאֶסְפ֤וּ עָלַי֙ וְהִכּ֔וּנִי וְנִשְׁמַדְתִּ֖י אֲנִ֥י וּבֵיתִֽי׃ wayoʾmer yaʿaqov ʾel־shimeʿown weʾel־lewiy ʿakharetem ʾotiy lehaveʾiysheniy beyoshev haʾarets bakenaʿaniy uvaperiziy waʾaniy metey misepar weneʾesefu ʿalay wehikuniy wenishemadetiy ʾaniy uveytiy׃
31 וַיֹּאמְר֑וּ הַכְזֹונָ֕ה יַעֲשֶׂ֖ה אֶת־אֲחֹותֵֽנוּ׃ פ wayoʾmeru hakhezownah yaʿaseh ʾet־ʾaḥowtenu׃ f
Note · Genèse 34.30–31
Une dernière parole qui ne résout pas la justice
Jacob dénonce surtout le danger dans lequel ses fils ont placé la maison. Leur réponse insiste sur l’honneur de leur sœur. Ces deux prises de parole ne suffisent pas à rendre justice à Dina ni aux victimes du massacre. Le malaise final doit être entendu, plutôt que refermé par une justification commode.
